איציק קריטי - אאוץ', או איך חירבשתי ל-'הונדה' אירוע



אאוץ', או איך חירבשתי ל-'הונדה' אירוע
הקטע הוא שאני בכלל לא מאמין באמונות טפלות. חוץ מזה שב- 13 בחודש שנופל ביום שישי אני לא רוכב על אופנוע. בעצם בימי שישי כאלו אני לא יוצא בכלל מהבית, חסרות לי צרות? (כן, חסרות. ואני אוהב את זה ככה). הבעיה היא שלמרות שזאת אמונה טפלה בריבוע, יש לה קצת יותר מידי חיזוקים, וצריך לקחת בחשבון שגם אם הצירוף 13- 6 נראה חסר משמעות, אז גם הצירוף E=MC2 נראה לפני חמישים שנה בלבד כמו משהו חסר משמעות, והיה צריך את איינשטיין ותורת היחסות כדי לתת לו משמעות. לך תדע מה יגלו על המשמעות של יום שישי ה-13 בעוד חמישים שנה. באותו יום שישי סתם התבטלתי בבית, ואפילו לא ידעתי שזה ה-13, כאשר הפלאפון צלצל ועל הקו היה הבחור ש'הונדה' הפקידה בידיו SP-2 כדי שיביא אותו למחרת (בשבת) למלכישוע. שם יעמדו מיטב בחורינו המצוינים לרכב על הכלי ולהתרשם עמוקות, ואולי, אם ירצה השם וחשבון הבנק, גם יקנו אותו ואת חבריו. בקיצור, עמד להיות אירוע ומר בחור רצה להתאמן קצת על ה-SP. וזהו כידוע רעיון טוב באופן כללי, להתאמן בתנאים סטריליים לפני שמגיעים לאזור האקשן. למה דווקא אני? פשוט מאוד: ראשית הייתי על CBR900RR, שהיה לו עוד סיכוי כלשהו לשמור את הקצב של ה-SP, ומלבד זאת הכרתי את ה-SP מנסיעת מבחן של כמה שעות שעשיתי עליו מספר ימים לפני כן. למה לא אני? לפחות סיבה אחת טובה הייתה לי: בחודש שקדם לאותו הבוקר חיפשתי בטירוף חליפת רכיבה, אבל לא היתה בגודל שלי, וכל היבואנים חזרו על הפזמון "אוטוטו כבר מגיע משלוח" עד שהיו צרודים. תחשבו על זה, שמסתובב בן-אדם עם תקציב ממש בלתי מוגבל ורצון מוטרף לקנות חליפת רכיבה, ואין, פשוט אין, חליפה מתאימה. אז הבחור לחץ, ומזג האוויר היה מצוין, כך שלבסוף הרמתי את הישבן מהכורסה, שמתי עלי את המעילון של 'ברוש' ("שטויות" – אמר מר בחור – "בסך הכל אני הולך להתאמן, אתה שב בצד ותהנה מהמחזה") ויצאנו לדרך, עמוסים בכוונות טובות שידוע כבר לאן הן מוליכות. מתל-אביב עד מחלף בית-שמן היה כיף. במיוחד מפני שה-SP לא כל-כך עמד בקצב, תוצאה ישירה של חוסר הניסיון של הבחור (רוכב מרוצים מנוסה והכל) על האופנוע המיוחד הזה. כך יכולתי לשכנע את עצמי שאני רוכב טוב יותר (כן, בטח) ולהשמין מנחת. כשהגענו למחלף בן-שמן / מודיעין הכביש התפנה לגמרי ושנינו פתחנו גז למקסימום. "הכביש התפנה"? למה מי מת? כאן גיליתי בדרך הקשה קטע מנייאקי מסוג הקומבינה הישראלית. מסתבר שעלינו בטעות על כביש 6, כביש האגרה. על הכביש הזה בחיים לא נסעתי לפני כן, ולא ידעתי שההתחלה שלו מחוברת לכביש 1 בדיוק בנקודה בה כביש 1 עושה פניה ימינה, ואילו כביש 6 מתחבר אליו בשיא הטבעיות ונראה בעצם כמו המשך שלו. "מתחזה להמשך שלו" הוא התיאור המדויק יותר. כמובן שאם היינו קוראים את השלטים היינו יודעים על זה, אבל כשנוסעים במהירות בה אפשר להושיט את היד ולעשות "טרררר..." על עמודי החשמל, מי בכלל קורא שלטים. אז הכביש ריק, והאספלט משובח, והאופנוע נוהם, ושנינו טסים בכיף. אידיליה. אפשר להירגע וליהנות ממה ש-CBR900RR יכול לעשות... נכון? בבירור שנעשה אחר כך הסתבר שמר בחור קלט פתאום שהוא על הכביש הלא נכון, ובלם בכל הכוח, במטרה לעצור ולחזור לדרך הנכונה. על הבלמים של ה-SP אני חייב לומר – מניסיון! - שהם הבלמים האולטימטיביים, סוף הדרך ממש. אולי זה בגלל שזהו מנוע טווין שמוריד את הכוח לכביש בפעימות שמאפשרות לצמיג להשיג אחיזה מחודשת, אולי זה בגלל שהם בלמים טובים ואולי בגלל שלסבתא שלי יש גלגלים, מה שחשוב הוא שכאשר SP-2 בולם בשיא המרץ, לא כדאי להיות מאחוריו. דרך אגב, אני הייתי מאחוריו. אני בספק אם אפילו הספקתי ללחוץ על הבלמים בשבריר השניה בה ראיתי שאני עולה על ה-SP במהירות מפחידה. בקול נפץ מעצבן (היה פנס?) נכנס ה-CBR בתחת של ה-SP והעיף אותו קדימה. בדרך פלא כלשהי נשארנו שנינו על הגלגלים, אבל בעוד שה-SP המשיך אני מצאתי את עצמי במאבק על אופנוע שהכידון שלו משתולל בצורה שעוד לא פגשתי. זה לא היה רקHead-Shaking , זה היה כידון אחוז דיבוק. באופן טבעי (ובטעות) ניסיתי לבלום את האופנוע המשתולל, מה שרק הגביר את הנענועים, ובמשך מספר שניות נלחמתי בכל הכוח להחזיק את הכידון, שלא לדבר על להישאר על האופנוע. בשלב מסוים החליט האופנוע שמספיק זה מספיק ובעט אותי מעליו בסגנון חופשי. לא איבדתי את ההכרה בשום שלב, וכך יכולתי ללמוד מניסיון אישי איך מרגיש סופרמן כשהוא עף באוויר. אני צריך עוד לעבוד על שלב הנחיתה. מכאן והילך הכל שייך למחלקת הנסים והנפלאות. במיוחד העובדה שהחלקתי חמישים מטר על השוליים במקביל לעמודים המפלצתיים האלה של "גדר הבטיחות". מספיק שהייתי מחליק בזווית קטנה ביותר הצידה לכיוון העמודים כדי להפוך אותי לפרוסות דקות במיוחד. למעשה, מפגש ביני ובין העמודים לא היה משאיר לי שום סיכוי להישאר בחיים, אבל לא נפגשתי אתם. הנס השני היה שהמעיל הדמיקולו של 'ברוש', שנקנה במטרה מוצהרת לעבור אתו רק את הפקקים בדרך לעבודה, ספג כמות רצינית של חיכוך במקומי (מגיני הכתפיים שויפו למהדרין, והשאר נראה כאילו עבר עליו קומביין. פעמיים). מלבד חצי דונם של עור שירד מהשכמה הימנית שלי לא קרה כלום. לא שברים, לא נקעים, לא קרעים ולא נעליים. נס מארץ הנסים. בחדר המיון, מוקף רופאים, קלטתי בחצי אוזן שיחה שניהלו זוג פוסטמות: "ככה זה" – אמרה אחת – "הרי היום זה יום שישי ה-13". אאוץ'. מה שיכולתי לחסוך לעצמי אם הייתי יודע.
שליחת כתבה לחבר
תגובות גולשים    הוספת תגובה חדשה
לא נשלחו תגובות לידיעה


by xol | רשת מתנות מקוריות | דומיין עברי | משחקים וקונסולות | לוח קטנועים ואופנועים