אופיר גולן - המוני האדם עמדו דממה


המוני האדם עמדו דממה

גלים אנושיים שקטים שחדלו לפתע לנוע. עמדנו שם כולנו, מקשיבים לקולות החזן, מקריא תפילה אחרונה למשכבו של ניר. תפילה שהיתה מרוחקת מאיתנו ואולי תרמה לחוסר ההשלמה עם המצב הקיים. אותו מצב שהוביל אותנו לנסוע אל בית הקברות וללוות את ניר לדרכו האחרונה. מבין קהל האנשים שהגיעו, עמדנו אנו, ארבעה אופנועים, כפרשי האבדון ביום חופשה, מביטים לעבר קהל האנשים בשתיקה ומחפשים חיזוק אחד בשני.

לינוק אולי מעט נחמה בזיכרונות שנותרו לכל אחד מאיתנו מאחד שנלקח מאיתנו. למה? בעצם, אין שום סיבה. שום הצדקה בעולם הזה לתאונה הזאת. אני מודע לכך שאני כותב בצורה אישית, מתוך כעס, שינאה, וכאב על כך שאדם נוסף נלקח ממני בלא שבעצם עשה משהו שהיה יכול אולי אפילו בצורה מרוחקת לגרום למותו. את ניר מגן פגשתי לראשונה במפגשי האופנועים בחיפה. גבוה, צוחק ותמיד לוקח את הכל בקלות. רכב על KTM בשטח בלבד בהתחלה.

כל פעם היה חוזר ומספר לנו על איזה פניה מוזרה בשטח שהוא לקח וסובבה אותו לכיוון אחר מהכיוון שהוא רצה בעצם להיות וצחק על זה איתנו כאשר ישבנו סביב לשולחן וצחקנו מהסיפורים שלו. אחר כך הוא עבר לאופנוע כביש. פגישות מקריות פה ושם. מעין אחוות אופנוענים. כאשר אתה מזהה את האופנוע שלו, הייתי עוצר לשוחח איתו, וסתם להקניט אותו על כמה לאט הוא נוסע. תמיד הוא הגיב ב: עזוב, שטויות, אני לא ממהר. היה מגיע למפגשים לאחר יום עבודה לפעמים. תמיד היה נכנס בדלת כאשר אנשים היו מתארגנים לתזוזה, ואני הייתי מוריד את המעיל ומזמין קפה. באותו השבוע של התאונה שלו, נסעתי בעיר וראיתי את האופנוע שלו בדרך. מיהרתי ואמרתי לעצמי שאני אתפוס אותו במפגש כבר. לא ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאני אראה אותו. יום שישי בבוקר, ניר נסע אל הוריו מחיפה.

נהג זקן ומטומטם בגיל 80 ומשהו החליט שהוא לוקח את המכונית שלו. בכביש ישר, הנחשב מהיר ובעל זוג נתיבים לכל כיוון, קיים מעבר באמצעו. שם באותה הנקודה, אותו אדם החליט שאין לו צורך לעצור אלא הוא יכול לפנות ישירות, אז הוא פנה. פנה וחסם את ניר שבדיוק הגיע לאותה נקודה מבלי אפשרות לברוח או אפילו לבלום. עוצמת ההתנגשות של כלי הרכב הפכה את המכונית של אותו אדם והרגה את ניר. אולי זה רע לומר את זה, אבל חשבתי שאמצא נחמה במותו של אותו אדם שנלכד במכוניתו. אני מודע לכך שיש כאלה שלא יסכימו איתי בנושא זה, ואני מקבל את זה. אותו אדם נפטר בתחילה השבוע לאחר התאונה מפצעיו, ועדיין נותר חלל ריק ודומם. שום נחמה, שום תחושה של "צדק". הצדק מזמן נטש את העולם מפחד התבוסה שלו לעומת כל מה שקורה פה. עמדנו שם מעל הקבר שלו לאחר שיירת האנשים ובכינו. פתאום הכל מתקשר. ההודעה על התאונה באותו הבוקר, אפילו לא טרחתי לבדוק בכלל אם זה היה הוא. מכל האנשים אותם הכרתי, הוא בכלל לא עלה לי בראש כאשר חשבתי על אנשים שעברו תאונה... פתאום נקלטה ההודעה בפורום מחבר שהודיע בחצי רמיזה על זהותו. רגע של שיתוק כאשר כפתור המסרים האישיים מהבהב לי למולי ורק ממתין כי אקרא אותו. כמו דוחק בי לפתוח אותו בכדי לומר לי מי היה האדם שאני הכרתי שכבר אינו עימנו. עמדתי שם, לא יודע מה לומר, לא יודע בכלל מה אני עושה בכלל באותו הרגע, ומאותו רגע. ניר כבר לא היה איתנו.

כל מה שנשאר ממנו באותו היום היה הקבר הטרי, ושאריות שברי פנסים וזכוכיות באותו הכביש שלא נוקו עדיין. איך עולים על האופנוע שוב למחרת היום? האם באמת כל זה שווה את זה? האמת, אני כבר לא חושב שאני יכול לומר את התשובה באותה החלטיות כפי שאמרתי אותה בעבר.

שליחת כתבה לחבר
תגובות גולשים    הוספת תגובה חדשה
1.לבןעצוב ונוגע.24/05/2006 18:23:58
קראתי את כל הכתבות וכל הזמן חוזרת וקוראת. זאת בין האהובות עלי. כל כך כואב לקרוא את התיאורים עד שאני רואה אותו מולי. מישהו שלא הכרתי. חזור לכתוב פה. ה.א.


by xol | רשת מתנות מקוריות | דומיין עברי | משחקים וקונסולות | לוח קטנועים ואופנועים