אופיר גולן - גשם של סוף הקיץ


גשם של סוף הקיץ

מכוניות רטובות מגשמים של הערב. אני מוצא את עצמי מביט בכביש ובודק את מצב האחיזה של הכביש. מדמה ברוחי שוב את הפניות בדרך שאמורה להיות, ואז המבט ננעל על הרגל, או יותר נכון על הנעל. הנעל שהיום היא לא מגף הרכיבה שלי, אומרת לי שהיום אין מה לדאוג. היום אני באוטובוס. מביט מבעד שמשות זכוכית מחוסמת, עטופה מדבקות המפרסמות כל מיני דברים שאני בכלל לא מכיר. הגשם שירד בלילה על כבישי הצפון, השאיר כל פניה עטופה בשכבה דקה של בוץ וטינופת דרכים שהצטברה במהלך הקיץ המהביל. מספר קטנועים עוברים אותי. טסים בינות הרכבים במהירות שגורמת לי לפקפק בשפיותם הנפשית ובצורך הפיזי של מין האדם להרס עצמי. עד שאני מזהה את הפניה.. אותה פניה שרק בסופו של חורף שעבר עברתי תוך כדי סחיפת חלקו האחורי של האופנוע בין מונית ואיזה משאית משלוחים מלוות בתשואות בצורת צופרי רכבי הדיזל המלווים אותי כמו תשואות צופרי האוויר ביציע של מונזה על קו הסיום. צפירה עצבנית מעירה אותי מעייפות נוסטלגית, טבולה בדמיון ואני מביט הלאה אל הנהג העצבני ברכב ליד כאשר אחד השליחים קוטף לו את המראה עם דיוק חבוט בעל רעש שמזכיר לי את הטרקטור הישן בקיבוץ. נהג המאזדה יוצא עצבני מהמכונית, וטורק את הדלת בעצבנות בזמן שהשליח זורק מבט אדיש אל המראה המתגלגלת בצליל הייחודי שעושה פלסטיקה המתגרד על הכביש ומוכר כל כך לכל הרוכבים על שניים, וממשיך הלאה אל המדרכה, מדלג קלילות לתוך התנועה לאחר מעבר קליל וממשיך הלאה מבלי לאבד לרגע את קו המחשבה בשיחת הטלפון הנעוץ לו בקסדה. נהג המאזדה אוסף את המראה השבורה מהרצפה, מסנן איזה קללה בלתי נשמעת מבעד לחלון האוטובוס הסגור, ונכנס אל הפחית שלו בטריקת דלת שתולשת את שארית בסיס המראה מהמקום. ככל הנראה מתעתד להתנקם באותו השליח באיזה שלב מסוים בחייו. אני רק מוצא את זה מוזר שהוא לא שם לך לשלט הענק על הארגז של הקטנוע עם מספר הטלפון שהיה כתוב עליו. לא בעיה גדולה מדי למצוא את המשרד של החברה ולפתור את זה בצורה מבוגרת ורציונאלית, על ידי דרישת תשלום מהמשרד על המראה השבורה, או בצורה רציונאלית פחות, אל לא פחות מבוגרת (לפחות במדינתנו), ולהמתין לשליח ליד המשרד כשיחזור להצטייד בחבילות נוספות, ואז לכלות בו אז זעמו. נו טוב. תמיד אמרו לי שאני מתכנן יותר מדי טוב את הפרטים הקטנים עד שזה מפחיד. אני מדליק את המוזיקה אצלי, ומנסה להתעלם מקולות המזרחית המחרידה שהנהג החליט לשמור דווקא עכשיו כשאני באוטובוס, ומטביע את השירים בתוך U2 וארקדי דוכין. האוטובוס עובר צומת רמזורים ומתחיל שוב לנסוע ישר כאשר צווחה מימיני מפלחת לי את האוזן דרך האוזניות ואני שולח מבט החוצה כדי לראות רוכב על איזה R עתיק וחבוט עם פיירינגים סמליים בלבד פותח גז בדיוק ליד החלון כדי להספיק לעקוף את האוטובוס לפני שהוא פונה ימינה. אני והנהג מסנכרנים קללה חרישית (פחות או יותר) והאוטובוס ממשיך בדרכו. בכניסה להדר על הגשר הישן של איזה גדוד שאני לא זוכר, עוקף אותנו איזה קאסטום נוצץ ומוריד מהירות ל20 קמ"ש בערך בעקומה הקלה שמאלה. הרוכב עם קסדת החצי וכפפות החצי, כאילו בא להצהיר כי הוא לא צריך את החצי הנותר. בתוך מעיל הצמר הארוך עטוף באוטובוס שלם, עדיין האצבעות לא התחממו מספיק ואני מתקשה להזיז את האצבעות לתפעל את נגן המוזיקה ובכלל מנסה להבין אין לעזאזל הוא מרגיש בכלל אם הוא מחזיק את ידית הגז או סתם איזה חתיכת אחרת מהכידון, ושלא נדבר בכלל על רגש או מהירות תגובה לבלם. נו טוב, אני מניח שיש דברים יותר חשובים מאשר לדעת כמה אתה בולם באופנוע לקראת הרמזור כאשר הצמיגים קרים והכביש עוד לח מהלילה. דברים כמו לחטט באף לדוגמא ובעוד כל מיני מקומות אסטרטגיים בגוף. מעבר מהיר חזרה במבט מבויש מעט אל הידיים שלי היבשות והחמימות (באופן יחסי כמובן) אני מבין כי למרות הכל, יש בי איזה דילמה בין הרצון שלי להיות שם בחוץ ולרכב, ולבין רצון הגוף והשאריות השפויות שעדיין מקננות בי (תתפלאו, אבל יש. קצת אבל יש...) להישאר יבש ומוגן מפני הרוחות והכפור בחוץ. צפירה מלווה את המחשבה שלי בקשר לקור ולגשם כאשר איזה יצור אומלל על קטנוע עובר איזה צומת וחותך דרך אי תנועה במרכז. האומללות הנשקפת מסביב לקטנוען הזה פשוט גרמה לי לעצור לרגע. מכורבל בתוך מה שהיה אולי פעם, בתחילת הנסיעה, מעיל פוך מחמם, נראה כרגע יותר כמו סמרטוט הרצפה שלי אחרי שכבר השתמשתי בו חודשיים וכבר נתתי לכלב שלי לשחק אתו. קסדה מלאה וחסרת משקף יושבת לו על הראש ונעה לה בעליזות מצד לצד כל פעם שיש לה סיבה, וגם כשאין. כפפות הצמר על האצבעות שלפי אופן אכסנתם בכיסי המעיל ברמזור, ככל הנראה איבדו תחושה כבר במטרים הראשונים של הנסיעה. אני מלווה אותו יוצא מהרמזור במבט מרחם, כאשר הוא מתאמץ לעקוף איזה מונית מצידה הימני ולחתוך אותה בדיוק כאשר המונית צריכה לפנות ימינה דווקא. צפירת המונית מאשרת לי את פתיחת המחשבה הבאה. למה אנחנו עושים את זה לעצמו? כל האומללות הזאת? הסבל בקור, בגשם, וברוחות העזות. האם הם באמת שווים את זה? אני מביט בבחור עם הקטנוע המקרטע וחושב לעצמי שאולי באמת יש איזה בעיה עם איך שהראש שלנו עובד? עולים על כלי רכב שכל מה שמחבר אותנו לרצפה זה איזה זוג גומיות שמנסות בכל תוקף להיות מחוברות לאיזה חתיכת אספלט רוויה באבק, שמנים שונים ורטיבות ברמות כאלה ואחרות. מתים מחום בקיץ, מתים מקור בחורף, מקללים את השמש, רועדים ברוחות, מייללים בגשם, אז מה בעצם עובר לנו באמת בראש כשאנחנו עולים לרכב שוב? אני פתאום שם לב לכמה פרטים שלא שמתי לב אליהם. כמו כל אותם אופנועים וקטנועים אחרים שנסעו בסדר ולפי החוק. עטופים במעילים ממוגנים וחליפות סערה. פתאום אני קולט שככה אנשים רואים אותנו. עדר של מטורפים חסרי תקנה שמשתוללים בין המכוניות בכל מצב וללא כל תשומת לב למה שעלול לקרות, תוך כדי התעלמות מהאחרים שכן משתדלים. המיעוט הנרדף. דווקא הם אלה שחורצים את גורלנו. אני חוזר למוסיקה. מנסה לשכנע את עצמי שאני יותר שפוי, ובאותו הזמן מחכה רק לקחת את האופנוע מהמוסך בערב שוב.

שליחת כתבה לחבר
תגובות גולשים    הוספת תגובה חדשה
לא נשלחו תגובות לידיעה


by xol | רשת מתנות מקוריות | דומיין עברי | משחקים וקונסולות | לוח קטנועים ואופנועים