אופיר גולן - אוספים


אוספים

אוספים, ילדים וחתיכות מתכת. לכל אחד יש איזשהו אוסף משלו. איזה מן קיבעון שהיה אמור להיות משהו חולף, אבל משום מה החליט להיתקע באיזה מקום מסוים ולהישאר איתו עד לאיזה פרק זמן לא מובן של שלהי החיים. סה"כ אין הרבה מה לעשות בנידון. תמיד זה יהיה איזה משהו שיניד איזה ניד ראש חצי מבין, חיוך עדין, או במקרים הפחות אדיבים, אפילו פליטת אויר תוך כדי נדנוד ראש ועצימת עיניים של "יא אללה עם השטויות שלו". לכל אחד היה את זה מתישהו. בין אוסף המכוניות, הגוגואים, הבובות, הקלפים ואפילו החרקים המוזרים אצל הילד ההוא מהשכונה שתמיד היה חופר באיזה חור באופן מוזר, לא בשביל להפיל מישהו כמו הילדים הנורמאלים (מה לא?) אבל אם חושבים על זה היום, אז אולי עדיין יש לכולנו אז הצורך לאסוף. מבט זריז על הבית שלי, בעין בלתי אופנוענית, מניב לרגע אולי את ההבנה מדוע החברה שלי מגלגלת את עיניה כאשר אני בודק ציוד חדש לאופנוע או מנקה את הקסדות. ארון הקסדות בכניסה מכיל היום כבר שמונה קסדות. סה"כ מספר סביר לדעתי. בתור היחיד בבית שחושב כך גם, אני גם מנסה לחשוב באיזה דרך לבשר כל פעם עד כך שראיתי איזה קסדה חדשה. זוג ה- Arai הישנות במדף אחד, זוג ה- Shoei במדף מעל. עדיין בשימוש הXR-800 האהובה והשקטה. לבנה עם ציורי להבות (Fungas Original!). הBieffe השחורה הישנה, ה-Driver העתיקה מימי השליחויות. AGV של החברה. ה-AGV XR2 האהובה שלי, עוד AGV XVENT אהובה לא פחות, ואף איזה AGV Q3 PRO שהתגלגלה לידי לאחר תאונה של חבר. יש עוד כמה אבל הן לא חשובות כל כך. אוסף המעילים, החליפה, גלגלי השיניים, שרשראות, מספר סטים של כפפות, מגפי שטח, מגפי כביש, חליפות סערה וסה"כ ציוד שיכול לספק חנות קטנה. כל זאת כמובן לפני האוסף של המנעולים המונחים לי על האופנוע. אבל תחת כל האוספים האלה, יש את האוסף המוסתר. אנחנו חושבים על האוסף הזה בתור האוסף האישי. זה שאנחנו אוהבים טיפה יותר. אוסף המראות... ינידו בראשם כל רוכבים האופנוע שלא חלמו אי פעם על השמדת המראה של הרכב שזה הרגע חתך אותם. הרי גם ככה הוא אינו משתמש בה, אז למה לכל הרוחות שנשאיר לו אותה? אז פעם מזמן, לאחר נסיעה מעצבנת במיוחד, גדושת נהגי מוניות בדרך חזרה מהעבודה מצאתי את עצמי שובר שמאלה בחדות לאחר שאדון ישראלי החליט לעבור אל הנתיב שלי לאחר שהתפרץ לכביש תוך כדי התעלמות מוחלטת מכל כלי הרכב, צפירות וחריקות בלמים מסביב. ה'קנאק' היה נשמע בבירור לכל אחד שהיה שם את ראשו בתוך הקסדה. התקרבתי לעבר הרכב שלו והכפפה עטוית הקרבון הכתה במראה שלו בחוזקה כאשר לפני דמיון חלקי הפנים שלו במקום הזכוכיות שהתנפצו. זאת האחרונה פשוט נפלה לרצפה, כמעט באותה המהירות שהלסת של הנהגים סביב. פולט קללה מתובלת המשכתי הלאה. כמו סם, הדבר הזה התחיל. אחרי הראשונה, היו עוד כמה פזורות לאורך מספר חודשיים. התחלתי בקטן. אחת פה, אחת שם. לאט לאט הקצב עלה. נהגים ונהגות מעצבנים הרי קל מאוד למצוא. מספר ה"כמעטים" ביום הביא אותי לסף של קריז שכבר הייתי עוצר ליד הרכב, שובר לו את המראה ועוד דופק לו/לה על החלון. ברמזור הבא כבר שנרגעתי ועצרתי גיליתי לפתע את המראה שלו עדיין אצלי. אז הבאתי אותה הביתה. הראשונה שלי. אחריה הייתה עוד אחת, ועוד אחת. התחלתי לרכב עם תיק מיכל פתוח כדי לאסוף אותן. לאט לאט הצטברו אצלי מראות לרוב. עד לאותו יום שהחלטתי כי כבר הארגז גדול וכבד מדי. העצבים היום כבדים לי, ומאז אני בגמילה. חוץ מזה, הרבה יותר קל לא להתעצבן כשרוכבים על המדרכה...
שליחת כתבה לחבר
תגובות גולשים    הוספת תגובה חדשה
לא נשלחו תגובות לידיעה


by xol | רשת מתנות מקוריות | דומיין עברי | משחקים וקונסולות | לוח קטנועים ואופנועים