אופיר גולן - גיהנום של יום ראשון


גיהנום של יום ראשון

כבר שחשבתי כמה זה יהיה קל. כמה העולם הזה יראה טוב יותר הבוקר מבעד למשקף, בעוד הרוח היא הדבר היחיד שאני אשמע חוץ מהמנוע. ירדתי את המדרגות בדילוגים, כמעט מתעופף על כתם השתן של הכלבה (תרתי משמע) של השכנה שבכל שמונה השנים שהיא חיה עדיין לא למדה שלא משתינים בחדר המדרגות של הבניין וסימנתי לעצמי איזה סימניה אישית נוספת ביומן המנטלי שלי בקשר לנהל שיחה עם השכנה הכה חביבה שלי. אחת מכה רבות. לא נורא, אין זמן רק הכתף נחבטה בקיר ממול והיא גם ככה בתוך המיגון שבמעיל. המשכתי למטה אל עבר ערימת השרשראות והמנעולים המכסים את האופנוע שלי המסתתר מתחת. ניוטרל, מתג סודי, מדומם מנוע, מפתח, שליש צ'וק, בדיקה שאין איזה ילד או זקנה מסביב שעלולים לקפוץ לכביש מרעש ההתנעה, וקדימה. הכפתור נלחץ והמנוע מתעורר באחת בקול שאון שמסמל לי חגיגה בתוך הראש. ממתין עוד רגע ומוריד טיפה מהצ'וק. מתפנה למנעול פרסה, אחריו למנוע הדיסק שאותו תולה על אוזן האיתות שכבר אינו כשנה מאז שהאופנוע אצלי (מי מאותת בכלל?). השרשרת האחרונה. המפתח ביד, אני מרים את המנעול וקופא: חתיכות פלסטיק קרועות מעטרות את כניסת המפתח. אני מנסה להכניס את המפתח מתוך הרגל ומגלה כי אני לא יכול לפתוח את המנעול. עוצר, מפנה את השאריות המגורדות של הפלסטיק ומצליח לסובב את המפתח. משחרר את המנעול. מדומם את המנוע ועוצר להתבונן במנעול. חתיכות הפלסטיק מרמזות על ניסיון הקידוח שלא עלה יפה. מבט בחוליות השרשרת מראה על ניסיונות של תוכי לחתוך לי את השרשרת ואני מודה שוב לממציאי ה"אבוס". הגרמנים האלה יודעים לבנות דברים טוב. נוסע לעבודה. תכנוני הדרך, הסטופי והווילי לא עולים לי בכלל בראש ואני מוצא את עצמי לוקח קווים גרועים בכל פניה. כל כך גרועים עד שאני כבר עוצר לאחר פניה אחת שכמעט התנגשתי בפח אשפה שחנה בכביש. יורד מהאופנוע, בועט בילד מזדמן ומרביץ קללה עצבנית באיזה נהג מונית שהסתכל עלי. ההוא ממהר לנסוע משם לפני שהפסיכי עם האופנוע יתנפל עליו. נגעו לי באופנוע! לא סתם נגעו. ניסו לגנוב לי את האופנוע! ידיים חמדניות ומטונפות של בני בליעל מגעילים נוטפות זיעה ושאריות ביוב שופכין ליטפו את האופנוע שלי כשלהם, ואף כמעט עשו אותו שלהם. חלקה הקדמי של הקסדה נלחץ החוצה חזק ככל הווריד מתנפח יותר ומדד העצבים עולה. לא יכול לרכב ככה! אני מזכיר לעצמי. חייב להירגע לפני שעולה עליו שוב. אין זמן! אני גם עונה לעצמי למרבה הפלא. חייב להיות בעבודה. כל התחושות לא נכונות. האופנוע שלי! פאר היצירה שהותאם אלי בעבודה קשה וארוכה מרגיש לי זר יותר ממשכב עם פועלת זרה תחת שלושה קונדומים. הקדמי מחליק לי מדי תחת בלימה, האחורי מקפץ מדי בהורדת הילוך, הקלאץ' לא מפריד מספיק, הגז קשה מדי ובכלל המתלים לא קשורים לכלום. אני נכנס לחניון בעצבים. כולי מזיע. השומר מזהה את המבט תחת הקסדה ופותח את השער מהר. מבלה את כל היום בעבודה בתכנונים לגבי גורלם האכזר של בני הבליעל. תכנונים שרק מלחשוב עליהם אני בטוח שהיו מכניסים אותי לאיזה מוסד פסיכיאטרי סגור עם טיפול תרופתי לתקופה כל כך ארוכה שעד שאני אצא אני כבר לא יודע אם בכלל אני אצטרך לדאוג לגבי מצב הצמיגים שבטח כבר יתפוררו מעל האופנוע. חזרה הביתה. המחשבה שחיללו לי את האופנוע לא נוטשת אותי ואני לא מצליח להתחבר אליו. רוכב כמו זקנה בת 80 בטסט חמישי ופשוט לא מצליח להתרכז ברכיבה. ביטוח מקיף? עוד שרשרת? מה שבטוח, שאני לא מאחל להוריהם של אותם האנשים, אם בכלל מישהו מסוגל ללדת חלאות כאלה, שימצאו אותם לאחר שאני אתפוס אותם. מה כבר אפשר עוד לאחל להם? אני רואה אנשים שגנבו להם את האופנוע, הקטנוע. בעצם כל כלי רכב ששווה את ערכו בעיני המשלם. בשביל אותו הגנב האופנוע הוא בעצם חתיכת ברזל ששווה 2000 ש"ח מכסימום בשוק החלפים. אותה חתיכת ברזל היא בשבילנו הרבה יותר. היא בעצם מסמלת משהו שהוא שלנו. משהו שאנחנו אוהבים. קנינו במיטב כספינו ולרוב, הזענו דם בשבילו ועדיין מזיעים וקורעי את הנשמה למענו. ולמה? כי זה שווה לנו כל אגורה שחוקה! בגלל החיוך הדבילי שיש לנו כאשר אנחנו מגיעים ראשונים בפעם השניה לרמזור לאחר שהדביל עם הגולף VR6 ניסה להראות לנו איך האוטו שלו מאיץ. בגלל הצחוק הפסיכי שמשתחרר לנו בקסדה לאחר שהצלחנו לנחות מסטופי שעלה "קצת" גבוה מדי וכל האנשים מסביב מביטים ועושים תנועות של "אתה דפוק!" עם הידיים. גם סתם בגלל שזה נותן לנו הרגשה טובה לעלות על האופנוע להגיע לאן שאנחנו צריכים. יש בינינו גם כאלה שאין להם בעיה לרכוש עוד ארבע כאלה בלי למצמץ, ויש כאלה שלא יכולים אפילו לרכוש יותר מאיזה קטנוע חבוט. לחלק זה כלי רכב, אחרים כלי פאן, אבל כמעט כולם נקשרים אליו בצורה כזאת או אחרת, ולכולנו זה כואב לראות אופנוע אחר על הצד מדמם כי אנחנו בעצם מדמיינים את האופנוע שלנו שם ושמחים בשקט שזה לא אנחנו. רק המחשבה כי מישהו אחר יעשה בשלנו כבשלו וייקח את האופנוע למסע תלאות רק בשביל לזרוק אותו בסופו של דבר באיזה נקודה עלומת שם או בשביל אלף שקלים חדשים. את אותו האופנוע שאני חסכתי שקל לשקל, ורצתי למוסך לכל טיפול כאשר הוא רק גמגם והמוסכניק הביט בי בעיניים של "מה אתה רוצה ממני, זאת הפעם החמישית השבוע" ואני שוב התעקשתי כי יעשה סיבוב ויבדוק אותו. אותו אופנוע שעמלתי קשות על מנת לדאוג לכל חלק שקניתי לו וכל תשלום מופרז של הביטוח שנכפה עלי מאותה המדינה שגם ככל הנראה תשחרר את הגנב הזה לחופשי עם איזו אזהרה או קנס של 200 ₪ וחודש על תנאי בעבודות שירות (כדי להרתיע אחרים כמובן), גורמת לי להרהר שנית בכמה בעצם זה שווה לי לעמוד למשפט, לאחר ששמעתי את הברך של אותו נבל נתפרקת לשבע חתיכות לא אחידות במספר מהלומות עם איזה מוט או אלה ואת המרפק שלו נתלה בזווית מוזרה מעל הכתף הנגדית. רק שבמדינה כמו שלנו, עם שופטים כמו היום, ניתן להסיק כי יענישו אותי ואותו ישחררו עם פיצויים כל כך נכבדים, שהוא יגנוב רק בשביל הנוסטלגיה. לא נראה לי שאני אתן לו את התענוג הזה. מעדיף שהוא ייהרג לבד בכניסה חזיתית לתוך צינור כיבוי וישאיר שם איזה ריאה או חלק חיוני אחר. בברכת מוות איטי, נורא ומייסר לאחר שנים של חיים מחוברים למכשירים וקטועי איברים לכל גנבי האופנועים בישראל. אופיר

שליחת כתבה לחבר
תגובות גולשים    הוספת תגובה חדשה
לא נשלחו תגובות לידיעה


by xol | רשת מתנות מקוריות | דומיין עברי | משחקים וקונסולות | לוח קטנועים ואופנועים