כריס מוס - פרופיל של מקצוען מכור


כריס מוס - פרופיל של מקצוען מכור

כריס מוס, מבכירי כתבי האופנועים הבריטיים ומהמפורסמים ביותר בעולם, מספר תקציר של חייו ככתב אופנועים.

כריס מוס


 נכנסתי לעסקי האופנועים לפני כמעט שלושים שנה, ואני עדיין אוהב אותם ממש כפי שאהבתי אותם כשרק התחלתי איתם. האמת היא שהגעתי לכל עניין האופנועים די במקרה. הכיף שלי באותם ימים אי שם בשנות השבעים היתה אכן לשני גלגלים, אבל לאלה בלי המנוע באמצע. כן, אופניים. אופניים הם אלה שמילאו את חיי אז באותה התקופה. הגיבור הגדול שלי היה אדי מרקסס, ולא בארי שין או קני רוברטס. כל זה התחיל להשתנות באחד מאחרי הצהריים של יום א', כשחבר שלי קנה הונדה SS50, והציע לי עליו סיבוב. ולמרות שהסיבוב הזה לא ארך יתר על המידה הודות להתרסקות קלה דקות אחרי שעליתי על הדבר הזה, הפכתי באותן דקות למכור כללי ולחלוטין מסור לענייני האופנועים. האופנוע הזה גם היה האופנוע הראשון שלי. מעט לאחר אותו סיבוב קניתי את ההונדה מאותו חבר, ובסופו של דבר לא היה מקום שלא נסעתי אליו על האופנוע. כשהגעתי למסקנה שאופנועים הולכים חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, כשאני קונה אופנועים גדולים יותר ויותר, ומגיע איתם רחוק יותר ויותר. הייתי בר מזל לרכב על כמה מהאופנועים היותר קלאסיים של אותה התקופה. היו בבעלותי אופנועים כדוגמת מוטו גוצי לה מאנס, לברדה ריקמן ולברדה ג'וטאס, וכמובן, קאוואסאקי Z1000. במשך הזמן, התחלתי להבין שהריגוש שלי למהירות, ששולב במספר אין סופי כמעט של החלקות ונפילות, יותר טוב אם ייערך בסביבה נייטראלית יותר, ועליתי על מסלול המירוץ. דברים התחילו לזוז לכיוון החיובי די מהר. לא חלף זמן רב, והתחלתי לנצח מירוצים. ממש ממש ניהנתי בשהותי על מסלול המירוץ, והייתי המאושר באדם. כל ניצחון עשה לי את החיים לכמעט אוטופיים, ונהנתי מרכיבה על אופנועים כמו שלא נהנתי מעולם. אחר כך הגברתי את המעורבות של אופנועים בחיי אפילו יותר כשעברתי ללונדון, והתחלתי להרוויח את לחמי מרכיבה על אופנועים כשליח, "מפציץ" את עיר הבירה של הממלכה האנגלית וסביבותיה, ומעביר את היום כשאני רכוב על האופנוע (בבריטניה ישנם שליחים על אופנועי ספורט של ממש המעבירים מכתבים וכו' למרחקים של מאות ק"מ. ע"ש). רכבתי מבוקר עד ערב, כשכל הזמן אני משפר את כישורי הרכיבה שלי ומחדד אותם, ותוך כדי כך גם מרוויח כסף טוב מאד. אך לא מספיק כדי להתחרות במסלול המירוץ, כי הליגה שהתחריתי בה כבר עלתה יותר ממירוצי החובבים, והמחירים היו גבוהים מדי בשבילי.


אחרי 10 שנים של שליחויות החלטתי שמספיק זה מספיק, והאמת היא שגם כבר די נמאס לי מהג'וב וחיפשתי שינוי. שיחה בפגישה מקרית ומלאת מזל עם עורך מגזין אופנועים אנגלי שלא אוהב שמזכירים את שמו ואשר אותי ממסלולי המירוץ, הובילה להצעה מצידו להפוך לעיתונאי אופנועים ולכתוב בשבילו. זה היה כמו חלום שהתגשם, ומילא את חיי לחלוטין באופנועים. פתאום היה באפשרותי לרכב על האופנועים החדשים ביותר מהמודלים האחרונים וזה מילא את חיי לחלוטין. פתאום התחילו אנשים לרדוף אחרי עם כל מיני קיטים וחליפות רכיבה וביגוד שרק יכולתי לחלום עליהם. פתאום פגשתי את גדולי הרוכבים שהיו רק אתמול הגיבורים הבלתי מושגים, מבחנים שלי החלו להופיע על גבי מגזינים, ואחרי הכל וכל הכיף, עוד קיבלתי כסף על הבילויים שלי. כל ההילולה עוד קפצה קדימה כשעברתי לכתוב עבור Motor Cycle News (המו"ל הגדול ביותר בבריטניה למגזינים לאופנועים ומכוניות, ואחד הנחשבים והחשובים בעולם. ע"ש.). שם התחלתי לרכב אפילו על עוד אופנועים מאשר קודם, והרחקתי למבנים והשקות עד לארה"ב ודרום אפריקה. .


הודות לעבודה שלי ב- MCN, חזרה אלי שוב ההזדמנות לאהבה הגדולה שלי, מירוצי אופנועים, ויכולתי לחזור ולהתחרות. ולמרות שעברו כבר שבע שנים מאז התחריתי פעם אחרונה, קסמה לי ההצעה שלהם להתחרות וריגשה אותי. העובדה גם שהכל עמד להיות ממומן ומשולם עבורי, עזרה אף היא להחלטה המהירה שלי לשוב את מסלולי המירוץ. נכנסתי מיד לסדרת מירוצים קשה במיוחד (הסופרבייק הבריטי, ע"ש), ומאחר ולא התחריתי כבר כמה וכמה שנים, לקח לי די הרבה זמן וכמה מירוצים טובים לחזור לעצמי. לאט אך בטוח, התחלתי לשחזר את היכולת הקודמת שלי, ולחזור ולהיות שוב מהיר. לאחר מספר הצלחות, החלטתי להגשים עוד חלום, ולהתחרות במירוץ ה- TT של האי מאן. .


זו היתה החלטה גדולה. מירוצי כביש הינם מסוכנים גם כך ותמיד יש את הסיכוי שתיפצע, וכשהגעתי לאי מאן, תהיתי אם אני עושה את הדבר הנכון (מירוץ ה- TT של האי מאן מתבצע כולו בכבישים הציבוריים של האי אשר נסגרים לטובת המירוץ, וגובה כל שנה קרבנות בנפש. ע"ש). אך כל החששות התאיידו להם ברגע שסיימתי את ההקפה הראשונה של האי. איזו חוויה מדהימה זו היתה. לרכב ככה בחוץ ברחובות העיר במהירויות מעוררות גיחוך ממש, סביב כל סוג של פניה שרק אפשר לדמיין, זו חוויה שקשה לתאר למי שלא התנסה בה. זה לא היה דומה לשום דבר אחר שאי פעם עשיתי בעבר, והתאהבתי בזה. הרגשתי נינוח לרכב שם, ועם זמני הקפה טובים בפרקטיס, ממש ציפיתי לשני המירוצים, אבל אז הכל השתבש. התרסקתי במהירות גבוהה מאד במירוץ הראשון, אך למזלי, לא נפצעתי ממש ולא שברתי שום חלק בגוף. אבל, יומיים מאוחר יותר היתה לי תאונה איומה ונוראה, והפעם המזל לא ממש עמד לצידי ולא הייתי בר מזל כבפעם הראשונה. פגעתי באחת מחומות האבן במהירות גבוהה וחזק מאד, וסיימתי את ההשתפות שלי בפסטיבל של האי מאן עם דגל שבורה חזק בכמה מקומות, ופציעת ראש. לקח לי זמן רב למדי להתאושש ולהחלים, ואחרי תשעה חודשים כשעליתי שוב על אופנוע, הבנתי שאיבדתי המון ביטחון ברכיבה. סבלנות ואימונים עוזרים לעומת זאת. אט אט התחלתי שוב להרגיש בבית על גבי אופנוע. רכיבה לאט לאט הפכה שוב להיות משהו טבעי, ולרכב מהר יותר ויותר הפך להיות יותר ויותר ענין קל. מצאתי את עצמי רוכב שוב מהר, ושספונסר גדול פנה אלי והציע לשלם לי כדי שאתחרה בשבילו, החלטתי לתת לעצמי עוד צ'אנס על המסלול. איזו החלטה אומללה זו היתה.                                                                                                                                                                                                   


הזדמנות נוספת

 הפציעה שלי מהאי מאן החלימה יפה, אך מה שיש לי בתוך הראש, עדיין לא היה מוכן לאסרטיביות ולתחרותיות קיצונית הנדרשת על מסלול המירוץ. כך גם נראו התוצאות שלי במירוצים. המילה "נוראיות" תיטיב לתאר אותן. לנצח היה בכלל לא שאלה, ואני באופן אישי לא נהנתי כלל מהמירוצים הללו. אחרי עוד ועוד מירוצים בהם סיימתי עם תוצאות גרועות, החלטתי לתלות את חליפת המירוצים לתמיד. (בתמונה: עם מיק דוהאן וקולין אדוארדס) תקופה קצרה אחר כך עזבתי את MCN לטובת קריירה כעיתונאי אופנועים חופשי (פרילאנס), עבודה שממנה אני ממש נהנה. אני אוהב היום עיתונות אופנועים יותר מאי פעם, בעיקר בשל העובדה שאני כותב למגוון של מגזינים שונים בכל העולם, ועושה הרבה יותר מאשר רק לבחון אופנועים. אפרופו: אין לכם מושג כמה הפכתי את העיתון הראשון שקיבלתי מעמיר, עד שקלטתי שקוראים אותו מימין לשמאל. בהתחלה בכלל לא הבנתי מה קורה כאן לעזאזל. גם הסיבה שלפני כמה שנים הוצאתי רשיון על מכונית סוף סוף ואני נוהג בה ביומיום, לא מותירה לי לרכב על אופנועים כל הזמן. כך שאני עוד יותר מתרגש לפני רכיבה על כל אופנוע חדש, ואני פשוט אוהב לרכוס את חליפת העור ואת ההכנה שלפני המבחן, ואז לצאת ולרכב על האופנוע. אולי לא אתחרה יותר, אבל גם היום אני רוכב הרבה למדי על מסלולי המירוץ השונים בעולם בהשקות של אופנועים, ובשנים האחרונות אף חזרה אלי חלק גדול מהמהירות שלי. היום אני מעורב גם בעיתונות האלקטרונית דרך מגזין טלביזיה על אופנועים שם אני באמת נהנה. עיתונות אופנועים בטלביזיה היא חדשה יחסית כאן בטלביזיה הבריטית, וזה נהדר להיות אחד הגורמים שגורמים לנושא הזה לצמוח כאן אצלנו. דבר נוסף שאני מעורב בו הוא הדרכה של רוכבים צעירים בבית הספר לרכיבת מירוצים של רון האסלם בדונינגטון פארק (רון האסלם הוא רוכב גרנד פרי לשעבר בקטגוריית ה- 500cc, ולשעבר אחד מרוכבי הפיתוח הנחשבים ביותר של אופנועי הגרנד פרי. ע"ש). ההדרכה אצל רון היא אחד הדברים הטובים ביותר שעשיתי אי פעם על שני גלגלים, ואני מוצא את ההדרכה מלאת הגשמה עצמית, בהעברה של הנסיון שלי והידע שצברתי לרוכבים חדשים על המסלול ושהמסלול חדש להם. אם אני מצליח לשפר את השליטה שלהם באופנוע, ואת היכולת שלהם לרכב, כמו גם ללמד אותם ליהנות מהיום שלהם במסלול הגרנד פרי של דונינגטון, אני יוצא שמח ומרוצה מאד.


אפילוג

בנוגע לעתיד על אופנועים.. מי יודע. הייתי רוצה להמשיך עם עיתונות האופנועים, אם כי המשיכה שלי למדיום הטלבזיוני לוקחת לשם גם את העדפותי המקצועיות. יש בי אש בוערת בכל הקשור להמשך ההדרכה שלי בקורס לרכיבת מירוצים של רון, ובאופן כללי הייתי רוצה להמשיך וליהנות מאופנועים בדיוק כפי שנהנתי מהם בשלושת העשורים האחרונים. למעשה, אני בטוח שזה גם מה שימשיך לקרות. (בתמונה: עם פרדי ספנסר) נתונים טכניים שם: כריס מוס כינוי: Mossy ותק ברכיבה: 28 שנים אליל: רון האסלם. מעולם לא פגשתי אדם עם כל כך הרבה ידע, ופגשתי המון רוכבים ומדריכי רכיבה. מעולם גם לא פגשתי אדם חברותי וטוב כמוהו. רגע הרכיבה הטוב ביותר: רכיבה כמעט רצופה מלונדון לדרום צרפת על טריומף ספיד טריפל, הפשטה של האופנוע מכל איבזור הכביש, התחרות עם האופנוע במסגרת מירוץ ה"בול דור" 24 השעות, ואז עם סיום המירוץ, החזרנו את כל ציוד הכביש על האופנוע, רכיבה רצופה איתו חזרה מרחק 1,600 ק"מ לבריטניה, והתחריתי עם אותו האופנוע כבר למחרת בבוקר במירוץ במאלורי פארק. זה היה קשה לעשות, אבל אני מאד גאה שהצלחתי. רגע הרכיבה הרע ביותר: לשמוע שהחברה שלי נהרגה בתאונת אופנוע. האופנוע הטוב ביותר עליו רכבתי: ההונדה RC211V של ולנטינו רוסי. מהיר, אבל לחלוטין לא מפחיד. אתה הכי אוהב באופנוענות בכלל: את העובדה שאנחנו מיעוט אלטרנטיבי. אני לא חושב שהייתי אוהב את זה כל כך אם כולם היו רוכבים על אופנוע. הכביש הטוב ביותר: האי מאן. לא קראתם את הכתבה ממש. תפסתי אתכם.

שליחת כתבה לחבר
תגובות גולשים    הוספת תגובה חדשה
1.שאולמוסי הגדול המודל שלי27/11/2005 20:34:07
אפשר לדעת מה קרה בסוף התמונה הרשונה?
2.חג'ביע"פ מה שהיה כתוב בבייקס02/12/2005 15:59:28
הווילי לא הסתיים בנפילה. למרות שקשה להאמין...


by xol | רשת מתנות מקוריות | דומיין עברי | משחקים וקונסולות | לוח קטנועים ואופנועים