R1150R BMW 2002


הסתגלות

עמיר שבתאי צילם: יובל חן



 

על אופנועי BMW אי אפשר פשוט להתחיל לנסוע. עוד יותר אי אפשר פשוט לקום ולהתחיל לבחון אותם. במיוחד למי שמורגל באופנועים יפניים בעלי ארבעה צילינדרים. יותר מזה: כדי להתחיל ולהתרגל צריך לפחות יום רכיבה אחד. כדי לבחון BMW באופן רציני, אתה חייב לרכב עליו מס' קילומטרים כפול מאשר מבחן לכל אופנוע אחר. הסיבה היא פשוטה: בניגוד לכל אופנוע אחר, BMW הם כמעט היחידים שמשתמשים במנוע בוקסר. הן בגרסת שני הצילינדרים העונה לשם הקוד R באופנועי הכביש של החברה, ואם בסדרת מנועי הארבעה צילינדרים העונים לשם הקוד K. מנועי BMW הוכחו כבר מזמן כאמינים, ואולי זו הסיבה שהחברה הבאווארית ממשיכה לצאת עם המנועים הללו מבלי לשנות אותם יותר מדי כמעט כל שנות קיומה. הקוריוז הוא שאם אנו היום מזהים את מנועי BMW דווקא עם מנוע הטווין שלהם, הרי שדווקא מנועי הארבעה צילינדרים הם אלה שנשאו את בשורת החברה אי שם בשנות השלושים עם מנוע ארבעה צילינדרים בעל ארבעה שסתומים לצילינדר והזרקת דלק. וסתם לשם הידע: אחד מהאופנועים המהירים ביותר ואחד האופנועים עליהם הטילה BMW את יהבה בין השנים 1923 ל- 1939, היה אופנוע בעל צילינדר אחד עומד דווקא, בעל מתלה קדמי מסוג זרוע כפולה, שנועד לשאת שלושה אנשים (!), וענה לשם "Bohmerland". היום בטח הוא עולה המון אם אתה אספן ממוצע למשל. עליה על המושב. האופנוע הזה נועד לנסיעות ארוכות לפי גודל והרכות המודגשת של המושב הרחב. מחשבה שניה על המושב, ולאחר נסיעה מראה כי הגרמנים הגבוהים והרחבים חושבים על הכל בגדול. הכידון רחב מאד ורחוק קצת יותר מדי מהמושב. רוכב בגובה שלי (1.78) יוכל לשבת על המושב ממש בנוח, אבל הרכינה המאולצת מעט קדימה כמו גם רוחב הכידון שמאלץ אותך לרכון עוד טיפה קדימה, יוצרים אפשרות לכאב גב תחתון ברכיבה ארוכה. עוד נראה. מיקום הרגליות מושלם. בגובה הנכון, ממוקמות אחורה בזוית נכונה, ומושיבות את הרגליים נפלא על האופנוע. מאופנוע שעולה מעל ל- 100,000 שקל אתה מצפה לאיבזור מעט יותר איכותי ורציני מאשר בו מצויד ה- R1150R שבמבחן. לוח השעונים פשוט למדי, ולא כולל יותר ממידע בסיסי למדי. הנוריות יושבות כולן במרכז לוח השעונים ולא מפוזרות בשני חלקי הפאנל כפי שאנו רגילים מאופנועים יפניים. התוצאה היא שצריך להעיף מבט ארוך מדי כדי להבין מדוע נורית זו או אחרת דולקת ועל מה היא מחווה. המתגים אף הם בנויים ברוח ה"גדול" שמשדר כל חלקו הקדמי של האופנוע, ולמי שמורגל בקלות וברכות המתמסרת של אופנועים יפניים, יגלה כי כאן מדובר בסוג אחר של מתגים, בחלקם בעלי הפעלה שונה (המאותתים), וכדי להפעיל אותם צריך להזיז את היד מהכידון. אין אפשרות לשלוח אצבע וזהו, אלא אם יש לך כפות ידיים של שפיצר.

מדליק
אני ניגש להניע את האופנוע. זוכרים שונה?. יופי. גם מכונאי שעבר אי אילו אופנועים בקריירה של ארבעים שנה כמו יוני מירושלים, היה צריך דקה כדי לגלות היכן מתג ההנעה. אני לא מבין מדוע מתעקשים הבאוורים לעשות הכל שונה בצורה כל כך קיצונית. נדב (המדהים) מהמוסך צוחק עלי ונותן לי הדרכה קצרה על האופנוע. אני מניע את האופנוע ומופתע. הפעם האחרונה שרכבתי על BMW היתה לפני שנים. מכת גז בניוטרל כדי לחמם מעט את המנוע, והאופנוע מושך ימינה. סליחה?! בניגוד לשאר אופנועי העולם, מנוע הבוקסר הוא מנוע אורכי. כלומר מנוע שגל הארכובה שלו מסתובב על קו האורך של האופנוע. עוד מכת גז קטנה כדי לוודא הריגה. מושך ימינה. "אין מה לעשות" אומר לי נדב. "ככה זה מתוכנן. מתרגלים". לחיצה על הקלאץ' מגלה מהלך ידית ארוך מדי גם כשמכווננים את הידית למצב הקרוב ביותר לכידון, והלחיצה עצמה דורשת הרבה יותר כח ממה שצורכים מצמדים של אופנועים אחרים. הנסיעה בעיר אינה מה שהאופנוע הזה אוהב. מרכז כובד גבוה ומנוע רחב, כמו גם מוטת כידון מאד רחבה ומשקל יבש של 235 ק"ג, אינם אוהבים יותר מדי את העיר. לא שאי אפשר, אפשר מאד. אבל הסיכוי הוא שתעדיף לעמוד מאחורי מכוניות בפקק השכונתי, מאשר לנסות ולהשתחל ביניהן. שחרור המצמד מוציא נקישה כשהמנוע משתלב. לא לעניין, אך התנהגות המנוע עצמו בתוך העיר היא פנינה. מושך בכל סל"ד, גם אם פספסת הילוך והחלטת לעקוף, המנוע ישתף פעולה. שום בעיה. מה שמפריע לי בתוך העיר גם לאחר שנסעתי על האופנוע בערך 650 ק"מ וחזרתי לעיר היתה המשיכה הזו של המנוע את האופנוע לצד ימין. לא אהבתי ולא הצלחתי להתרגל. למרות שבמשך הזמן אפקט ההרגל מתחיל לעבוד עליך, הרי שגז ביניים בירידה לראשון שניה לפני רמזור, מזכיר לך את העניין במלואו כשאתה נבהל מאופנוע שמושך ימינה שניה לפני שאתה נעמד.

תצא בחוץ
בניגוד לאופנועי עירום אחרים הפונים לנישה דומה כמו הבולדוג של ימאהה למשל (מבחן מלא בגליון הבא), הבימר הזה נועד לשאוף אויר צח. תן לו לנסוע רחוק וטוב לו. מסיבה זו בדיוק עדיף להתקין לילד מגן רוח קטן ויעיל. מחוץ לעיר תנוחת הרכיבה הופכת להיות יותר הגיונית, אם כי עדיין רחבה מדי. אני לא יודע בדיוק לאן לנסוע לאחר שלא תכננתי טיול של ממש, ואני מחליט על כיוון דרום לכיוון מצפה רמון. הדרך לבאר שבע שוטפת בקלות מתחת לגלגלים של ה- R1150R במהירות שיוט של 150 קמ"ש. במהירות הזו אתה כמובן חייב להשתופף קדימה אל מול כיוון הרוח, ואני משתכנע בנחיצות של מגן רוח קטן שייתן מענה הולם לתנוחת הרכיבה. נסיון להצמיד רגליים מגלה כי פינות כונסי האויר של הרדיאטור האמונים לשחרר את החום, נוגעים בברכיים כשאתה מנסה להצמיד את הרגליים באופן מלא לאופנוע. בעיית תכנון נוספת היא שהחום המשתחרר מהכונסים האלה מגיע ישירות אל רגלי הרוכב, וביום הקיץ בו נסעתי מדובר היה באירוע בכלל לא נעים. בתוך העיר בכלל היה העניין לא במקום עד כדי בישול הרגליים. בחורף יהיה מדובר באפקט נחמד, ובהתחשב באופיו של האופנוע ובחורף ארצינו שהוא מעיקרו קר ולא גשום. טיול עם הרדיאטור הזה יכול להוות יתרון לא מבוטל למי שאוהב טיולי חורף. אחרי באר שבע וקרוב למחנה "שיבטה" אני משנה כיוון ומחליט לחזור ולנסוע לירושלים דרך כביש מס' 38 המוביל אל לכיוון ליאון ונס הרים. בדרך אל הכביש הזה אני בודק את התאוצה של האופנוע. לא מדובר כאן באופנוע ספורט ארבעה צילינדי, אלא במנוע טווין בעל 95 כ"ס המכובדים לכל הדיעות, והמנוע אכן מספק תאוצות מצויינות. מחוג המהירות המירבית אליה הצלחתי להגיע כשהמנוע בתוך הקו האדום הראה טיפה מעל 210 קמ"ש מכובדים לאופנוע מסוגו של הבימר הזה. אכן מפתיע לטובה מאופנוע רחב ועירום לחלוטין. במפתיע, לאחר שנצמדתי אל מיכל הדלק, לא איימה הרוח לתלוש לי את הראש כפי שחששתי מהיכרותי עם אופנועים אחרים. אך במהירויות שיוט רגילות מנוף הכידון הרחב גורם לרוכב לפתוח את הידיים קצת יותר ממה שהוא היה רוצה, וב- 150 קמ"ש בהם שייטתי אל כביש מס' 38, נאלצתי להרכין ראש וכתפיים למטה מכפי שציפיתי מפאת חבטת הרוח. כבר הארכתי מספיק בנחיצות של האביזר הזה על ה- R1150R.



אני עולה על כביש 35, ותקוע יופי לאורך של יותר משלושה קילומטרים מאחרי צי של משאיות שהחליטו דווקא היום לנסוע בשיירה איטית במיוחד בכביש הזה. התנועה בנתיב הנגדי שוטפת, ואין מצב שאני יכול לעקוף מבלי שבסופו של דבר אני אבדוק לאיזושהי מכונית ממול כיוון קרבורטורים עם ראש נעוץ דרך מכסה המנוע. סוף סוף עוקפים, ואני מרביץ לגז למעלה בתאוצה באיזור השבעת אלפים סל"ד החל מההילוך השני. התאוצה מצויינת, אבל הפרונט לא אוהב כשמפעילים את כל כח המנוע ומתחיל לרקוד. הרבה פחות מדי משקל מקדימה, ומי שלא מנוסה יכול להיבהל ולבטא את הפאניקה בסגירת גז היסטרית. המושב ממשיך קו מצוין, ונסיעה של שעתיים רצופות עדיין נוחה לי מבחינת הישבן. שפע של מקום לתזוזה ולשינוי תנוחה, ובנוסף, עיצוב מצוין ורכות בדיוק במידה הדרושה, הנם תענוג לישבן. הפניות המהירות של הכביש המוכר לי היטב זורמות מתחת לגלגלי ה- R1150R במהירות של כ- 120 ו- 140 קמ"ש בקלות תוך טיה משמעותית, והאופנוע יושב מצוין על הכביש. בדרך הלוך לבאר שבע עבר האופנוע גם פניות של 180 קמ"ש בקלות, ואין שום בעיה. המתלה הקדמי עובד מצוין, אך לאחורי יש מעט בעיה עם שיכוך הכיווץ הקשה מדי, והאופנוע מעביר חבטות אל הרוכב. שיכוך ההחזרה בשני הבולמים עובד מעולה, ואפשר לסמוך עליו שיחזיר את הגלגלים למקום כמעט בכל מצב. הבלמים של האופנוע הם סיפור בפני עצמו. מתלה הטללבר הקדמי כמעט ואינו שוקע תחת בלימה ולו החריפה ביותר. צריך פרק זמן ארוך מאד כדי להתחיל ולקלוט את אופן העבודה שלו על הבלמים. אתה מגיע לפניה, בולם, והפרונט אינו שוקע כמעט כלל ואתה בטוח שאתה פשוט לא בולם מספיק. תמונות מהתאונה האחרונה מתחילות לרוץ לך בראש בפאניקה, ואז אתה מגלה שאפילו בלמת מוקדם מדי. הבלימה פשוט מעולה. הבלמים המצוידים ב- ABS עובדים מצוין, והיתרון העצום של מתלה הטללבר בכניסה לפניה על הבלמים מודגש כל הזמן עת ממשיך המתלה הקדמי לספוג את חוליי קטע הכביש באיזור ניר בנים אפילו שהבלמים עובדים קשה. אבל שוב: צריך פרק זמן ארוך מאד כדי להתרגל אל עבודת המתלה הקדמי כשאתה תחת בלימה, וזמן לא פחות ארוך לדעת לסמוך על הבלמים. בנוסף, מצויד הבלם הקדמי במנוע סרבו קטן, המגביר את הלחץ המפעילה כף היד כדי שהרוכב הענוג לא יצטרך ללחוץ את הידית עוד סנטימטר פנימה ולהתאמץ ירחם השם. מנוע הסרבו הזה הוא לדעתי הסיבה העיקרית לכך שאין כמעט רגש בידית. יבואו חכמים ויגידו "מי צריך רגש בידית של אופנוע המצויד ב- ABS". צריך גם צריך. ועכשיו, קחו את הרגש המוזר המתקבל מהבולם הקדמי, הוסיפו לכך את חוסר הרגש מהבלם הקדמי, ותבינו מדוע צריך פרק זמן ארוך מאד כדי להתחבר לפרונט של ה- R1150R על הבלמים. ואני פשוט חייב עוד מילה לגבי אותו מנוע סרבו שמפעיל את הבלם הקדמי. הגרמנים כאמור מתרצים את התקנתו במתן חוסר מאמץ בהפעלת הבלם, ואני אומר שעם בלמים כמו שמותקנים היום כמעט על כל אופנועי העולם, שבאצבע אחת או שתיים אתה בולם אופנוע ממהירויות שמעל 250 קמ"ש כאילו האופנוע נכנס בקיר, אין שום סיבה להתקנה של מנוע סרבו על ידית בלם. עדיף רגש, ולא טכנולוגיה כזו שהיא טכנולוגיה מיותרת במיטבה. פתיחת גז בתוך פניה מרעידה את האופנוע. אפקט המנוע האורכי מודגש בכל פתיחת גז, וגם אחרי יותר מ- 400 קילומטר אני לא מצליח להתרגל אליו ומתחיל להתעצבן. הרי BMW מצאו פיתרון כמעט מלא לאפקט גל הארכובה האורכי במנועי סדרת ה- K. במנועים אלה יושב בין המנוע לגיר גלגל שיניים נוסף, הגורם בעצם לגיר ולקלאץ' להסתובב לכיוון הפוך מאשר מסתובב גל הארכובה. התוצאה המיידית היא כמובן איזון טבעי של המנוע, ואני לא מצליח לחשוב על סיבה מדוע לא מיושם הפיתרון הפשוט והיעיל האלה גם במשפחת מנועי הטווין. הפיתרון אגב שאני נקטתי בו הוא פתיחת גז מסיבית דווקא בכל יציאה מפניה כדי להחליק את האחורי. כך פשוט נשארתי מודע כל הזמן ולא נבהלתי פתאום בפניות שמאליות עם אופנוע שמנסה למשוך ימינה, או שמנסה להחריף את ההטיה בפניות ימניות. פיתרון קונבנציונאלי והגיוני יותר הוא פשוט להיכנס לפניות אחרי סיום מלא של תהליך הבלימה, עם הילוך קבוע מראש וגז קבוע לכל אורך הפניה. הגיר עצמו אינו מדויק יותר מדי. מהלך הרגלית ארוך מדי, ואפשר בטעות להיקלע לניוטרל בין ראשון לשני.

גזר דין
לא אהבתי יותר מדי. האופנוע משדר קור. נוסע טוב, בולם, מאיץ, פונה, אך הכל בלי רגש. אין בו את אותו "משהו" שגורם לך להתלהב מאופנוע באשר הוא אופנוע. וכותב את זה אחד שמתלהב גם מקטנועי 50 סמ"ק. קשה לי לשים את האצבע ולהסביר מהו בדיוק אותו משהו, אך זהו אופנוע שפשוט עושה את העבודה. הצבתי לעצמי מצב היפותטי שלו היה ה- R1150R ברשותי אפילו מס' שנים, האם היה לי קשה להיפרד ממנו. התשובה היא שלא. האופנוע פשוט משדר קור של מכשיר קר שנועד לעשות את העבודה שלו ותו לא. ובאשר לכך ש- BMW מתעקשים לעשות את הדברים אחרת, המכירות שלהם שהולכות וגדלות מדי שנה מוכיחות שאולי הם צודקים. אותי באופן אישי, הם לא שכנעו.

 

שליחת כתבה לחבר
תגובות גולשים    הוספת תגובה חדשה
לא נשלחו תגובות לידיעה


by xol | רשת מתנות מקוריות | דומיין עברי | משחקים וקונסולות | לוח קטנועים ואופנועים